וַיִּגְדַּ֥ל הַיֶּ֖לֶד וַיִּגָּמַ֑ל וַיַּ֤עַשׂ אַבְרָהָם֙ מִשְׁתֶּ֣ה גָד֔וֹל בְּי֖וֹם הִגָּמֵ֥ל אֶת־יִצְחָֽק– המשתה הגדול היה עם גמילת יצחק, לא בר מצווה ולא ברית מילה, על מושג גמילה ניתן ללמוד מחנה שביום שגמלה את בנה, העלתה אותו, כנדרה, לעבוד את בורא עולם בשילה– פרשת חיי שרה- תולדות.

לימודי שנת שבעים וחמש לקוממיות שהפכה לעצמאות- מעודכן שבעים ושבע.

וַֽיהוָ֛ה פָּקַ֥ד אֶת־שָׂרָ֖ה כַּֽאֲשֶׁ֣ר אָמָ֑ר וַיַּ֧עַשׂ יְהוָ֛ה לְשָׂרָ֖ה כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר׃ וַתַּהַר֩ וַתֵּ֨לֶד שָׂרָ֧ה לְאַבְרָהָ֛ם בֵּ֖ן לִזְקֻנָ֑יו לַמּוֹעֵ֕ד אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֹת֖וֹ אֱלֹהִֽים׃ וַיִּקְרָ֨א אַבְרָהָ֜ם אֶֽת־שֶׁם־בְּנ֧וֹ הַנּֽוֹלַד־ל֛וֹ אֲשֶׁר־יָֽלְדָה־לּ֥וֹ שָׂרָ֖ה יִצְחָֽק׃ וַיָּ֤מָל אַבְרָהָם֙ אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ בֶּן־שְׁמֹנַ֖ת יָמִ֑ים כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה אֹת֖וֹ אֱלֹהִֽים׃ וְאַבְרָהָ֖ם בֶּן־מְאַ֣ת שָׁנָ֑ה בְּהִוָּ֣לֶד ל֔וֹ אֵ֖ת יִצְחָ֥ק בְּנֽוֹ׃ וַתֹּ֣אמֶר שָׂרָ֔ה צְחֹ֕ק עָ֥שָׂה לִ֖י אֱלֹהִ֑ים כָּל־הַשֹּׁמֵ֖עַ יִֽצְחַק־לִֽי׃ וַתֹּ֗אמֶר מִ֤י מִלֵּל֙ לְאַבְרָהָ֔ם הֵינִ֥יקָה בָנִ֖ים שָׂרָ֑ה כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי בֵ֖ן לִזְקֻנָֽיו׃ וַיִּגְדַּ֥ל הַיֶּ֖לֶד וַיִּגָּמַ֑ל וַיַּ֤עַשׂ אַבְרָהָם֙ מִשְׁתֶּ֣ה גָד֔וֹל בְּי֖וֹם הִגָּמֵ֥ל אֶת־יִצְחָֽק׃ פרשת חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה– תֹּֽלְדֹ֥ת.

וַיִּגְדַּ֥ל הַיֶּ֖לֶד וַיִּגָּמַ֑ל וַיַּ֤עַשׂ אַבְרָהָם֙ מִשְׁתֶּ֣ה גָד֔וֹל בְּי֖וֹם הִגָּמֵ֥ל אֶת־יִצְחָֽק׃ 

המשתה הגדול היה עם גמילת יצחק, לא בר מצווה ולא ברית מילה, על מושג גמילה ניתן ללמוד מחנה שביום שגמלה את בנה, העלתה אותו, כנדרה, לעבוד את בורא עולם בשילה.

גם ששמואל נגמל היתה חינגה כמו שאומרים:

וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר, לְכִי לְשָׁלוֹם; וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, יִתֵּן אֶת-שֵׁלָתֵךְ, אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ, מֵעִמּוֹ.  וַתֹּאמֶר, תִּמְצָא שִׁפְחָתְךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ; וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ וַתֹּאכַל, וּפָנֶיהָ לֹא-הָיוּ-לָהּ עוֹד.  וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי יְהוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתָם, הָרָמָתָה; וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת-חַנָּה אִשְׁתּוֹ, וַיִּזְכְּרֶהָ יְהוָה.  וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים, וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל, כִּי מֵיְהוָה שְׁאִלְתִּיו.  וַיַּעַל הָאִישׁ אֶלְקָנָה, וְכָל-בֵּיתוֹ, לִזְבֹּחַ לַיהוָה אֶת-זֶבַח הַיָּמִים, וְאֶת-נִדְרוֹ. וְחַנָּה, לֹא עָלָתָה:  כִּי-אָמְרָה לְאִישָׁהּ, עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו וְנִרְאָה אֶת-פְּנֵי יְהוָה, וְיָשַׁב שָׁם, עַד-עוֹלָם. וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ, שְׁבִי עַד-גָּמְלֵךְ אֹתוֹ–אַךְ יָקֵם יְהוָה, אֶת-דְּבָרוֹ; וַתֵּשֶׁב הָאִשָּׁה וַתֵּינֶק אֶת-בְּנָהּ, עַד-גָּמְלָהּ אֹתוֹ.  וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ, בְּפָרִים שְׁלֹשָׁה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן, וַתְּבִאֵהוּ בֵית-יְהוָה, שִׁלוֹ; וְהַנַּעַר, נָעַר.  וַיִּשְׁחֲטוּ, אֶת-הַפָּר; וַיָּבִאוּ אֶת-הַנַּעַר, אֶל-עֵלִי.  וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי; אֲנִי הָאִשָּׁה, הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה, לְהִתְפַּלֵּל, אֶל-יְהוָה. אֶל-הַנַּעַר הַזֶּה, הִתְפַּלָּלְתִּי; וַיִּתֵּן יְהוָה לִי אֶת-שְׁאֵלָתִי, אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ.  וְגַם אָנֹכִי, הִשְׁאִלְתִּהוּ לַיהוָה, כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה, הוּא שָׁאוּל לַיהוָה; וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם: שמואל.

אֶלְקָנָה אִישָׁהּ עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ, שְׁבִי עַד-גָּמְלֵךְ אֹתוֹ–אַךְ יָקֵם יְהוָה, אֶת-דְּבָרוֹ;

חנה הניקה את בנה ורק לאחר שגמלה אותו קיימה את נדרה:

וַתֵּשֶׁב הָאִשָּׁה וַתֵּינֶק אֶת-בְּנָהּ, עַד-גָּמְלָהּ אֹתוֹ.  וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ, בְּפָרִים שְׁלֹשָׁה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן, וַתְּבִאֵהוּ בֵית-יְהוָה, שִׁלוֹ; וְהַנַּעַר, נָעַר.  וַיִּשְׁחֲטוּ, אֶת-הַפָּר; וַיָּבִאוּ אֶת-הַנַּעַר, אֶל-עֵלִי:

הגמילה היא שהילד נער, ברור שלא מדובר בגמילה רק מחלב, ויש ליום הגמילה חשיבות גדולה שהיא שמחה ומשתה כהתחלה של משהו או כחלק משלב התבגרותי של ילד שהיה נהוג לחוג אותו כמו שחוגגים בר מצווה, במקרה יצחק , למרות שיצחק נשאר בית אביו ואמו היה יום חג ביום הזה כמו שהיה יום חג ביום הזה עם הבאת שמואל הנער לעבוד את בורא עולם כפי שיועד לו.

וְהַנַּעַר, נָעַר.

אני טוענת שצריך ללמוד מחנה שהיתה האם שגדלה את שמואל להיות מהנביאים החשובים של ישראל, מבחינת חינוך האם את בנה עד שהנער נער, יש מקרים שהנער לא נער..

וַיֵּלֶךְ אִישׁ, מִבֵּית לֵוִי; וַיִּקַּח, אֶת-בַּת-לֵוִי.  וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא, וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. וְלֹא-יָכְלָה עוֹד, הַצְּפִינוֹ, וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא, וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת; וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד, וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר. וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ, מֵרָחֹק, לְדֵעָה, מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר, וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר; וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף, וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ.  וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד, וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה; וַתַּחְמֹל עָלָיו–וַתֹּאמֶר, מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה.  וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ, אֶל-בַּת-פַּרְעֹה, הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת, מִן הָעִבְרִיֹּת; וְתֵינִק לָךְ, אֶת-הַיָּלֶד. וַתֹּאמֶר-לָהּ בַּת-פַּרְעֹה, לֵכִי; וַתֵּלֶךְ, הָעַלְמָה, וַתִּקְרָא, אֶת-אֵם הַיָּלֶד.  וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת-פַּרְעֹה, הֵילִיכִי אֶת-הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי, וַאֲנִי, אֶתֵּן אֶת-שְׂכָרֵךְ; וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד, וַתְּנִיקֵהוּ.  וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה, וַיְהִי-לָהּ, לְבֵן; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר, כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ: שמות.

וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים.

בת פרעה מצאה את משה שהיה בן שלושה חודשים,

וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף, וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ.  וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד, וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה;

והוא היה עוד צריך זמן הנקה-

וַתַּחְמֹל עָלָיו–וַתֹּאמֶר, מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה.  וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ, אֶל-בַּת-פַּרְעֹה, הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת, מִן הָעִבְרִיֹּת; וְתֵינִק לָךְ, אֶת-הַיָּלֶד.

יש הרבה נשים שלאחר שלושה חודשים חוזרות לעבודה וגם מפסיקות להניק, ובמקביל מוסרות את הילד לחינוך שאינו חינוך אימו. לא כך במקרה משה, הוא נמצא ואומץ שהיה בן שלשה ירחים והיה נדרש להמשיך להניקו ובת פרעה איפשרה הדבר ואף שילמה בעבור הדבר:

וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד, וַתְּנִיקֵהוּ.  וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה, וַיְהִי-לָהּ, לְבֵן;

ואת בת פרעה- פרשת ואלה שמות.

למחשבה:

עם כבשים המצווה אומרת שטלה יהיה שמונה ימים עם אימו עד גמלתהו, ואז אפשר לקחת את הטלה מאימו, מלומדים מקיימים הדבר גם בגלל שבחלב הזה בשבוע הזה יש גם חסונים שמועברים לטלה ומבטיחים טלה אייכותי יותר, שורד יותר, ופחות חולה. אותו הדבר עם האדם, עם האישה המניקה, הנקה מחסנת את התינוק מבחינה פזיולוגית, גם חינוך של אם הוא **הנקה שבחינוך נכון לאורחות נכונים יש גם "חיסונית" "מרעות וחולות" שאינן "מיקרובים".

צריך לחשוב גם על המיינקת הזאת, דבורה שהלכה עם רבקה לבית בעלה לאחר שעזבה את בית אמה ואביה:

וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ: וַיְשַׁלְּחוּ אֶת רִבְקָה אֲחֹתָם וְאֶת מֵנִקְתָּהּ וְאֶת עֶבֶד אַבְרָהָם וְאֶת אֲנָשָׁיו: פרשת חיי שרה- תולדות.

ומאוד התאבלו עליה במקום הזה לאחר מותה:

וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ: וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו: וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת: בראשית.

וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ:

וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת: